אודות
היי,
אני יואל,
נולדתי בשנת 1954. אני בוגר המחלקה לאמנות וגם במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהצטיינות.
לאורך שנות יצירתי זכיתי בפרס קרן שרת וכן בציון לשבח מטעם פרס שטרוק.
הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, הגלריה לצילום בבצלאל, גלריה מקום לאמנות בהרצליה, ועוד.
כמו כן השתתפתי במגוון תערוכות קבוצתיות, בין היתר בביאנלה לרישום בירושלים, מוזיאון הרצליה, הגלריה האוניברסיטאית ת"א,
בית התפוצות, אוניברסיטת בן גוריון, וכן בתערוכות בניו יורק ובפאריז. עבודותיי התפרסמו במגזינים שונים וכן נכללות באוסף דורון סבג,אוסף מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, אוסף מוזיאון ישראל (ספר-אמן), אוסף המשכן לאמנות עין חרוד ועוד.
בשנת 2012, עברתי שבר רוחני ומהפך אישי, בעקבותיו זנחתי את סגנון יצירתי המוקדם ופניתי לאפיק אחר ושונה, הפונה אל הילדות ואל זיכרונותיה המנחמים כמקור השראה.
סגנון יצירתי הנוכחי מבטא עיסוק אישי בנוסטלגיה ובאותם זיכרונות ילדות, וכן עיסוק כללי יותר במהות הזיכרון והזמן.
עבודותיי מבטאות געגועים וכמיהה למהויות שמסמלות עבורי אמת ואופטימיות: שמחה, אהבה, תקווה ויופי.
ברבות מהעבודות משולבים דימויים ישראליים מובהקים כמו שיח הצבר, המנורה וקופת קק"ל, אשר ניצבים לצד חפצים נוסטלגיים אחרים המוכרים לבית הישראלי כמו קופסאות שימורים, אריזות קפה, סוכר, שמן זית, ועוד.
אלו עבודות צבעוניות, משובבות, מלאות חיות, אשר מיטיבות לחבר בין סגנון הפופ-ארט המוכר להקשרים המקומיים והישראליים של המרחב בו אני יוצר.
מקורות השראתי
”מאז ומעולם אהבתי את העיצוב הגרפי והציורי של שנות ה-30, ה-40, וה-50 של המאה הקודמת
שהיה מאוד תיאורי, צבעוני ושמח.
זו הייתה תקופה חיים חפה מכל ביקורתיות וציניות, תקופה של תקומה, בנייה וגאווה לאומית.
אפשר לומר אולי שהייתה זו תקופה נאיבית יותר, תקופה של 'צנע', ושל צמצום
ולכן, הביטויים הויזואליים שגדשו את חיינו אז (שבאו לידי ביטוי באריזות מזון, בשלטי חנויות, בבולים, במעטפות יום ראשון, בשלטי קולנוע, באנציקלופדיות מצוירות בהשקעה רבה, כמו 'תרבות') נסכו בנו תחושה שלא הכול קשה שלא הכול כרוך במאבק מתמיד...שמותר לנו גם להינות ולשמוח.
כשהייתי ילד בירושלים של עשור למדינת ישראל, לא היה מחשב, או אינטרנט או אפילו טלויזיה בשחור-לבן.
אפשר לומר שלא היה כמעט בנמצא פן טכנולגי / אלקטרוני בחיי היום יום, חוץ מאשר מקלט רדיו, פטיפון ותקליטי הויניל
מכונית 'סוסיתא' ואחר כך גם טלפון קווי.
מוזר ומופלא הדבר, שמאז חלפו להם רק כ-60 שנה, והמדינה (והעולם כולו) הלכו לכיוונים שונים כל כך. ממש עולם אחר.
בימי ילדותי היה מעט, היה צנוע. אימי וסבתי, מנוחתן עדן, היו בשלניות מעולות והרבה מהוויית הבית סובבה את הנעשה במטבח.
כילד, חלמתי לעצמי עולמות שהיו מורכבים ממעט צעצועים, (רובם מפח ומעץ), קוביות משחק והרבה קופסאות מזון (קונסרבים)
שהיו מצויות בשפע. יצרנים כמו: “עסיס”, “צ-ד” ,''עלית'' “ליבר”, הילכו עלי קסם, כמו גם, כרזות קולנוע עצומות ממדים שהיו מצוירות ביד אמן.
שעות עמדתי וצפיתי בעשייתן ובתצוגתן, מלא התפעלות על הקסם שבתהליך יצירתם ובדמיון הרב של הדמויות שהכרנו כה טוב מהפרסומים בעיתונות. שלטים מצויירים הייתה נחלת הכלל. בכל חנות, בכל פינה, עטרו ציורים ריאליסטים וצבעוניים את שם החנות, נסכו בנו אז גאווה ושמחה רבה.
יש משהו בהעמדה האמנותית של הגרפיקה השימושית של אז שמעניקה לי כיום מרחב יצירתי, בשילובה עם צעצועי ילדות וחפצי ''ישראליאנה'' כובשי לב ומלאים בתחושה ביתית ובשמחה. כמו למשל הקומקום השורק, הסיפולוקס והפרימוס.
אך הכי הרבה אהבתי והתחברתי לעיצובים של האחים שמיר המופלאים, שהיו מהאבות המייסדים של הגדרת העיצוב הגראפי במדינה והיו פורצי דרך ודמויות מופת שהתחברתי לעיצוביהם, כמו גם משפחתי ורבים מאתנו.
עד היום כשאני פוגש אנשים בירידי נוסטלגיה ויש בנמצא אריזה או תווית או כרזה של האחים שמיר, מיד מתקהלים האנשים ומתחרים ביניהם, מי יזכה באוצר...ממש כך. עיצובי הקופסאות שלהם שאני מרבה לצייר אותם משמחים אותי בכל פעם מחדש ומעירים בי געגועי אור לילדותי.
מעצב נוסף שאף הוא היה מהאבות המייסדים של העיצוב והגדרת הישראליות המתחדשת, ומשפיע על יצירתי, הלא הוא: פראנץ קראס. עיצוביו שוביי לב, מצטיינים ברמת מקצוענות וצבעוניות ססגונית, בדרכו הענפה להגדיר (במודעות, בסמלים, בבולים ובאריזות), את דמות של הצבר הגאה בבנית-הארץ, בתקומה ובחיזוקה של המדינה.
ישנן עוד דמויות מופת שמשפיעות על יצירתי ורבות מהן מהתקופה הראשונה של 'בצלאל'. ביניהן: זאב רבן, אפרים משה ליליאן, ארתור שיק, אבל פן, לודוויג בלום ...קצרה היריעה מלהכיל.
זוהי הייתה תקופת הפז של מדינתנו הצעירה, שצמחה מתוך חלום ומתוך שואה.
הזיכרונות לעולם עומדים ומאירים לי את הדרך – דרך הציורים אני שב במנהרת הזמן.